המתבודד מהר תבור
בשנות ה 50 של המאה ה 19 חי, כך מסתבר, נזיר מתבודד בהר תבור ארינה שמו. באותם שנים ערכה עלמה לא צעירה מאנגליה מסעות בארץ ישראל שאותם היטיבה לתאר בספר שכתבה ונקרא חיי יום יום בארץ ישראל, מסעות בארץ הקודש. שמה של העלמה – מרי אליזה רוג'רס . בשעות אחר הצהריים של חודש אוקטובר 1855 הגיעה רוג'רס עם שיירת סוסים מאובטחת לראש הר תבור שם פגשה, לא בפעם הראשונה, את הנזיר המתבודד שסיפר לה את סיפור חייו: אביו, לדבריו, היה בעל אדמות אמיד בחצי האי קרים, שם נולד עד שעבר לבוקרשט. באחד הלילות חלם ארינה כי מלאך הופיע בפניו ואמר : "לך לך...אל הארץ אשר אראך". בלילה אחריו חזר המלאך על הדברים, הוליך אותו באוויר והראה לו הר שבשיאו מערה קטנה. בלילה השלישי שוב הוליך אותו אל ההר ואמר לו שעליו לחיות במערה. ארינה, מושפע מחלומותיו נפרד ממשפחתו ובמשך 20 שנה שוטט ברחבי רוסיה, יוון, מצרים וסוריה כדי להתחקות אחר חלומותיו. לבסוף זיהה את המערה בהר תבור ומיד התיישב במקום. באותה עת היה בן 84 והוא סיפר: "חשבתי שאמות בקרוב אבל היום אני בריא מתמיד אף על פי שאני מתקרב לגיל מאה". בליל חורף אחד, בעודו ישן לבדו במערה שלו, חש משהו רך וחם משתרע לצידו. התברר לו כי היה זה נמר צעיר או פנתר. הוא נתן לו אוכל והתיידד עימו וכך נצמד אליו הנמר והלך בעקבותיו כמו חתול. במשך זמן רב היו ארינה וידידו על ארבע ככפירי הר תבור.
כרובינזון קרוזו כך ארינה, אחרי הרבה שנות בדידות, הוא מצא לו את ששת שלו, בן מולדתו, אדם בגיל העמידה, קודר למראה ושתקן למדי, שהתנדב לפקוח עין על שדה החיטה והשעורה הקטן, לקושש עצים למדורה ולשאוב מים מן הבורות שבסלע. הוא כינה עצמו משרתו של הנזיר המתבודד, וקיווה לרשת את המקום, את גלימת עור הכבשים, את הכסות הממורטטת ואת המוניטין שיצאו לארינה – כך בלשונה הציורית של העלמה רוג'רס.
והעלמה ממשיכה ומספרת מפיו של המתבודד כי הלאטינים בנצרת תככו נגדו תככים בהתמדה ובעוצמה כה רבות (הציגו אותו כמרגל רוסי) עד כי חשש פן יגרשוהו מן הארץ. לפעמים פקד את החולים בנצרת ובכפרי הסביבה. רבים האמינו כי בכוחו לחולל נסים אף כי הוא לא חשב עצמו ככזה. הוא הכין קפה מעולה שממנו החזיק מלאי מיוחד לאורחיו שהיו עולי רגל נוצריים ונוסעים. הוא לא ניסה כלל וכלל להפוך את המערה לנקיה או לנוחה. כוכים גסים בקירות הסלעיים שימשו לאחסון ספריו המועטים ולמנורת חרס קטנה. מחצלת קנים, בגדים כבדים ועורות כבש אחדים על גבי מדף אבן היוו את מיטתו.
לשאלתה של רוג'רס האם היה נשוי אי פעם, ענה שהר תבור היא כלתו היחידה. הוא וששת שלו הבטיחו לה כי הם מאושרים מאד, ואכן זה ניכר בעליל. הם חילקו את יומם באופן סדיר ועבדו, התפללו אכלו וישנו בשיטתיות. נראה היה כי אינם סבורים שיש צורך ברחצה, ולבשו את אותם בגדים יום ולילה. ארינה היה מחוספס ולבבי ואף כי זקנו הסבוך היה לבן לגמרי, הוא לא נראה קשיש כפי שהעיד על עצמו.
ארינה מת ב 1859. איכרי העמק ועניי נצרת ביכו את האבידה.
